18.8.2012
יש לי חולשה לחלשים.
ידעתי את זה מימי כסטודנט לרפואה. בכדי לאפשר לעצמי גם ללמוד וגם להיות לבעל ולאבא נאלצתי למרות הקושי הגדול גם לעבוד בזמן הלימודים. בחרתי בלהיות כוח עזר במחלקה סיעודית בבית אבות. (לא ממש פוליטיקלי קורקט). צריך להגיד דיור מוגן, אני יודע, אבל אני בוחר את המילים היותר חדות וחריפות. למדתי להכיר את הזקנה שמצפה לכולנו ושוב מתנצל מראש מהמקום הפחות נעים… אבל זה אפשר לי לעבוד גם בלילות, בחגים, ובסופי שבוע. כך במשך שלוש שנים. והייתי אפילו טוב בזה. הזקנים אהבו אותי והתחרו ביניהם ע"מ שאני ארחץ ואלביש, אקח לשירותים, אנגב את הישבן, אאכיל אחתיל ואשכיב לישון. ובלילות הארוכים, הבלתי נגמרים אתן סיר, אחליף שקית מלאה ו/או סדין שהורטב. כן גם לגברים וגם לנשים. לא היתה ברירה אחרת.
והתמודדתי יפה. גם עם הזקנה, השכחה, הבכי והכאב, והמשפחות המסורות יותר, וגם פחות.
השנים הללו טבעו בי סוג של חותם בל ימחה. הפכו להיות חלק מההכרה שלי שאותה הבעתי בכל הזדמנות:
"כל מי שלומד רפואה, כל מקצוע פרה-רפואי, או מקצוע הקשור בטיפול בבני אדם, חייב במסגרת ההכשרה שלו לטפל גם באוכלוסיית הקצוות", אותם אלו שאחרים לא כ"כ רוצים מסיבות כאלו ואחרות לטפל בהם. זה יהפוך אותו לאדם שלם יותר.
ההכרה הזו נתנה לי את הכוח ואת הרצון ואת הדחיפה גם ליטול על עצמי את הניהול במרפאת השיניים בבית איזי שפירא.
לא פחדתי ולא נרתעתי להיחשף לצד הפחות מואר של החיים הנורמטיביים. להושיט יד ולהעניק מעט מיכולותיי גם למענם, ולהביא את עצמי כמו שאני עם האמונות שלי והידע האישי והאופי הפרטי שלי ולעשות את מה שנדרש. להקדיש מהזמן היקר לאורך שנים. להתגבר על ים של מכשולים ומשברים קטנים וגדולים. לשנות לאחרים תפיסות עולם באשר לזכויות שלהם, למה לאחרים יותר ולהם פחות? האם הגורל לא התאכזר אליהם ולבני משפחותיהם יותר ממספיק?
עבדתי בארגון ונטמעתי באידיאולוגיה שלו. באמת רציתי לתת ולהעניק לכל אחד ללא קשר ליכולתו. הלוואי שיכולתי לתת לכולם בחינם ולא לערבב עניני ממון, תקציב, רווח והפסד, ומיני עניינים שאינם רפואיים. רציתי לתת את הטוב ביותר, להיעזר בצוות הטוב ביותר, להשתמש בחומרים האיכותיים ביותר, במעבדות היקרות כמו שאני מאמין שצריך ומגיע. לא לתת פחות.
זה לא היה קל. מצאתי את עצמי נתון לביקורת. אלו שהטמיעו בי את האידיאולוגיה הזו ונקלעו למצוקת העיתים וגררו אותי ואחרים לשקול גם שיקולים זרים. וזה היה הכרחי. אין לי טענות. אם זה לא היה קורה לא היינו מעניקים דבר. היינו אולי אפילו נעלמים מהשטח.
15 שנים זו תקופה ארוכה. הרבה מעבר למה שתכננתי. אני אפילו מוכן לומר שזה קצת יותר מידי. יש שחיקה טבעית ושיגרה מקהת חושים. צריך לפנות את המקום ולתת לו להתחדש ולצמוח. זו הייתה כוונתי כשהודעתי על רצוני ללכת. לא ממש ניתן לי ללכת ואני לא ביתקתי את הכבלים באחת. רציתי ללוות את התהליך ולאפשר מעבר נוח.
כרגע אני פורש. אני פשוט חייב לעצמי ולכם.
(נכתב ב- 18.8.2012, לטקס הפרידה מבית איזי שפירא שנערך במלון דן בתל אביב.
אודי מעולם לא ממש פרש מבית איזי שפירא, המשיך להגיע לעזור לייעץ כמה שנדרש)
