השותף הסמוי שלי

השותף הסמוי שלי

אני לא יודע איך קוראים לו. מעולם גם לא יצא לי לראותו. אבל הנוכחות שלו תמיד מורגשת והוא תמיד בסביבה.

אם להודות על האמת ההימצאות שלו בד"כ מיותרת מבחינתי. הוא נודניק די רציני, אחד כזה שלא מרפה, "מקרצץ", ונצמד אלי תמיד ברגעים שאני מעדיף להיות לבדי.

קשה לי לראות אותו. או שהוא פשוט שקוף, או שהוא יודע מתי בדיוק מבטי תר אחריו ואז הוא מוצא דרך להיעלם.

הוא תמיד מופיע ברגעים הפחות רצויים ואני ממש מרגיש בנוכחותו המעיקה אך איני יכול להיפטר ממנו.

בעליות הוא זה שתופס אותי מאחור בשולי החולצה ומושך אותי מונע ממני להגביר את המהירות וממש לא מאפשר לי לחבור אל אלו שלפני. נהפוך הוא, הפער בינינו הולך וגדל.

לעומת זאת בירידות הוא כנראה נצמד לאחרים ומשחרר אותי כמו ציפור דרור- "תשבור לעצמך את הראש" הוא אומר ונפרד ממני. "אתה מקרה אבוד ואני לא מוכן להיות שותף לשיגעונות המסוכנים שלך" הוא מפטיר.

כך גם בפניות, בייחוד באלו בהן שדה הראיה מוגבל.

"תגיד" הוא שואל אותי, "אין לך משפחה, בית, ילדים, עבודה וכל השאר שאתה משתגע ככה? ואם תגיע כמה שניות אחרי, יקרה משהו?"

דו שיח מעניין אני מנהל איתו. דרך אגב, השיחות בינינו לא ממש מובילות למקום אחר. אנחנו תמיד נתקעים באותו הדיון.

לפני הנסיעה האחרונה שלי לאיטליה, בחודש מאי השנה הוא אפילו הגדיל לעשות, והעלה לי את חום הגוף לטמפרטורות גבוהות במיוחד…מעמיד אותי בסוג של ניסוי…

שבת. אימון בוקר יוצא מ"פדיה". אני מעביר את האימון. יוצאים לכיוון נחשון, שמשון ומטפסים את נס הרים. אני מרגיש שקשה לי יותר מהרגיל. הרגליים, במיוחד הארבע ראשי והברכיים כואבות במיוחד. אני לא מבין מה קורה. משחרר את הרסן לחזקים והם אכן טסים למעלה. אני מטפס עם מיכל, נגרר אחריה. "מפרש קטן בשבילי, מיכל" אני מהרהר, ומיד שותפי הסמוי מתייצב להגן על כבודה, מניח יד כבדה על כתפי. " לאט לך" הוא אומר…" ומגחך לעצמו. אני שומע את כל זה, מסתכל לאחור בכעס והוא כרגיל שקוף, חומק ממני ורק את קבוצת הרוכבים הנשרכים מאחורי אני רואה.

מגיעים לבר בהר. מחכים לכולם. יוצאים לכיוון צור הדסה. אני מגלה סימני ג'נטלמניות לא אופייניים, מניח לכולם לעבור קדימה וחש בעייפות רבה. נשאר מאחור עם מיכל, "מבוגר אחראי עאלק". גולשים בירידה של צור הדסה, אוספים את מיכל שתקועה עם פנצ'ר וחוברים לחבר'ה שמחכים כבר ב"עזקה".

אני מגיע הביתה. נזרק למנוחה. הוא נעמד לצידי מניח יד על מצחי, מחייך בשביעות רצון, ואומר לי "38.5 …לא רע חביבי" נעלם ומניח לי לצלול לשינה ארוכה. אני מתעורר, כולי מבועת, מודד חום. 39.6. לא מאמין שזה קורה לי יומיים לפני הנסיעה לשבוע רכיבות באיטליה. חיכיתי לשבוע הזה מספר חודשים. מצפה וחושש, יודע שמחכה לי שבוע לא קל של טיפוסים ואתגרים, יודע שהשותף שלי יבוא איתי, אפילו כנוסע סמוי, ובלי שבכלל הוזמן.

יום ראשון. אני מבטל יום עבודה. לראשונה מזה 20 שנה שלא הלכתי לעבודה עקב מחלה. מסתובב בבית עם מדחום בכיסי, לא מאמין לטמפרטורות המופיעות בצג הדיגיטלי. אבל זה אמיתי אני יודע. מברר כמה יעלה לי ביטול כרטיס הטיסה. "150$" משיבה לי הסוכנת. אני מתחיל לבלוע כדורים מעכל את המצב.

יום שני. אני מבטל יום עבודה נוסף. הטיסה מתוכננת ליום שלישי לפנות בוקר. אני לא אורז דבר. מתייעץ עם הרופא שלי שאני גם הרופא שלו. הוא מתפלא לשמוע את קולי. בשבילו אני בכלל עב"ם. מחליטים שאם עד הערב החום לא יורד אני מבטל. מדבר עם הסוכנת. "עד 21:00 תן לי תשובה אחרת הכרטיס אבוד". אני מודיע למאיר שכנראה לא אבוא. מאיר אומר לי שאכן אין טעם לנסוע חולה. מחוגי השעון זזים לאיטם. החום לא יורד. דורון האחראי על כל הארגון המתוקתק מתקשר אלי. "מה קורה?". "אני מבטל" אני אומר לו. השעה 19:00. דורון מתקשר לאיטליה ומבטל את החדר שלי במלון.

טלי חוזרת מהעבודה. "מה אתה מחליט?" היא שואלת אותי. אני מסתכל בפניה ומחכה שהיא תחליט בשבילי. היא לא נופלת למלכודת הזו.

"אני נוסע" אני אומר ולא מאמין למה שאוזני שומעות. 37.8 מראה המדחום. מתקשר לדורון ושומע את השמחה בקולו. הוא מתקשר לאיטליה ושומע שאין כבר חדר בשבילי באותו המלון. רק במלון סמוך. אני מסכים ומתחיל לארוז.

21:00.  מזמין מונית ל 03:00 לפנות בוקר. לא מאמין למה שאני עושה אבל כבר אין דרך חזרה.

השותף שלי לא מרפה. "חכה חכה, אתה עוד תשלם על זה" ואורז בנפרד את חפציו.

אני והוא מגיעים ראשונים לטרמינל. דורון מגיע אחרי כולו מחייך. מאיר והדר מופתעים לראות אותי, אבל אני מרגיש שכולם שמחים שאני איתם.

 

 

שתפו מאמר זה

קביעת תור

התור אינו סופי וייקבע על ידי המרפאה

דילוג לתוכן