שאלו אותי אין ספור פעמים בשבועות האחרונים אם אני מתרגש לקראת החתונה של גיא ואנה. "אני דווקא לא מתרגש" עניתי, וידעתי שלא מאמינים לי… אבל זו היתה האמת. נכון, צריך הרבה כוחות לקבל את ההחלטה להעביר להם את המושכות ודווקא בערב חשוב שכזה, אבל זו המדיניות אצלנו בבית. אנחנו הרגלנו את הילדים לקחת אחריות על מעשיהם ולשאת בתוצאות בהתאם כבר מגיל צעיר. כך גם בערב המאד מרגש שחווינו שלשום. זה היה בעיקר הערב שלהם ואנחנו הקפדנו להיות ברקע, תומכים ומעודדים ועוזרים לפי הצורך.
דווקא ברכיבה היום התרגשתי. התרגשתי בעיקר משום שהצלחתי לגרום למישהו אחר להתרגש, ואפילו אם יורשה לי, עד דמעות.
רכבתי לצידו של דורון וסיפרתי לו קצת על חוויות החתונה. אמרתי לו שקשה מאד להעביר את התחושות של הורים המשיאים את בנם, כאשר השומע לא עבר חוויה שכזו בעצמו. דומה הדבר להולדת ילד. אין חוויה גדולה מזו ואי אפשר להעביר את התחושה לאחר. צריך להיות בקטע בשביל להבין ולהזדהות.
סיפרתי לו כי ההתרגשות האמיתית שלי היתה בעיקר בגלל הורי.
אבי (86) ואימי (83). ניצולי שואה הנושאים עימם זכרונות קשים מנשוא במשך 60 שנים, מאז הסתיימה המלחמה הארורה ההיא. אנשים ששרדו את התופת, שנלחמו מידי יום, שעה, ודקה לשרוד ולהמשיך לחיות. אנשים שכמעט ואיבדו צלם אנוש, אך מעולם לא איבדו את האמונה. לא ביהדותם ולא ברצונם העז לעלות לארץ, להקים משפחה ולהעמיד דור המשך. בימים ההם היה זה חלום בלתי ניתן למימוש.
החזון הזה של כל אחד מהם בנפרד, ואח"כ ביחד, קרם עור וגידים בשנות החמישים במאה הקודמת, בדמותה של משפחה קטנה, אבא אמא ושני ילדים. אחותי ואני. אח"כ התרחבנו לכדי 6 נכדים, נין אחד ושני בדרך. הסתכלתי בערב הזה על ההורים שלי והתרגשתי. ידעתי שזה בעצם הערב שלהם. הם הגיבורים האמיתיים של סיפור החתונה. הם שבנו בארץ הזו בית, זוכים לראות את דור ההמשך הולך ובונה בתים ומשפחות משלו. סוג של ניצחון מתוק. חלום שהתגשם.
והמספר שבראש הדף?
חקוק על זרועו של אבי. מלווה אותי מיום לידתי ולא אשכחו לעולם. מצווה עלי להקים פה בית. עשיתי זאת. עכשיו המשימה הזו עוברת לילדי, ושלשום בערב התחילו במשימה….
דורון התרגש. אמא שלו נמצאת בסיטואציה דומה. לכן הוא יכול היה להבין את סוג ההתרגשות המיוחדת שלי…..
תודה לכל מי שברך בכתב ובעל פה.
והלואי שנזכה רק לשמחות…
זהו, מספיק עם הרגשנות
אודי
